שונות על רקע התמודדות עם מגבלה
התמה שלפניכם, שמיוצגת באמצעות 7 דוגמאות, עוסקת באופן שבו מגבלה מכוננת חוויה של שונות בתוך המרחב האקדמי, שיש לה השפעול על תהליך הלמידה ועל אינטראקציות יומ-יומיות בתוך המרחב האקדמיה. מתוארות התמודדויות עם קשיי ראייה, חרדה, נכות פיזית, פיברומיאלגיה והפרעות קשב וריכוז המהווה תת תמה שסטודנטים נוספים דיווח עליה. מתמה זו עולה כי עבור סטודנטים המתמודדים עם מגבלה, נקודת הפתיחה בהתמודדות עם אתגרי הלמידה והדרישות האקדמיות, נמוכה יותר מזו של חבריהם. לצד דיווח על מקרים שבהם ישנו ליווי מצד המוסד האקדמי עולה גם הקריאה להעמיק, להרחיב ולכלל ליווי זה כדי לסייע לסטודנטים להתמודד עם החסמים העצומים שהם מתארים.
הסחות דעת-בעיות קשב
הצילום נועד להמחיש את ההתמודדות בחיי היום יום שלי כסטודנטית, עם פעולת הלמידה, שמאז ומעולם הייתה עבורי תמיד לא פשוטה, מאחר ורוב הזמן אני מוצאת את עצמי מתעניינת בכל דבר שהוא לא הלמידה עצמה. למעשה, מדובר בבעיית קשב שאובחנה אצלי רק בשלב מאוחר. כדי לתאר זאת צילמתי רגע מתוך סיטואציה שבה, במהלך ניסיון לקרוא מאמר ולאחר שלקחתי ריטלין, ניסיתי להתיישב ללמוד, אך כל דבר הסיח את דעתי- טלוויזיה, צמחים ורעשי רקע. השונות שאני חשה בתוך המרחב האקדמי, על רקע בעיית הקשב, באה לידי ביטוי בכך כל משימה או מאמר לוקחים לי הרבה יותר זמן, וכל שיעור זום מבחינתי הוא אתגר בפני עצמו. הכוחות שאני מוצאת הן ההצלחות הקטנות אשר אני רואה בין אם בציונים שאני מקבלת או בשיעורים שאני מצליחה להביא את עצמי לנוכחות והקשבה. בתוך המרחב האקדמי, ישנם מענים אותם המכללה נותנת כמו התאמות או חונכות, אולם בהתייחס ללמידה המקוונת בזום, חסרה לי מדיניות שמאפשרת הקלטת שיעורים עבור סטודנטים המתמודדים עם בעיות של קשב. צעד שכזה יוכל לאפשר להם להתמקד בלמידה בזמנים בהם הם נמצאים בקשב מלא.
-16-
צילמה ש.ק. בביתה הפרטי, בתאריך ה04.04.2021.
מבעד לזכוכית
הצילום, בו מופיעות שתי זוגות משקפי הראייה שלי, ממחיש כיצד, נוכח המעבר ללימודים מקוונים, שדרשו ממני שעות רבות מול המחשב, כושר הראייה שלי נפגע. השונות שלי במרחב האקדמי מתבטאת בכך שאני רואה פחות טוב. הדבר יוצר תחושת חוסר נעימות מאחר ואני תלויה במשקפיים, וגם איתם לעיתים אני מתקשה לראות. מתוך כך אני מרגישה אחרת.
כמו-כן, מדובר לא רק בקושי פיזי בראייה אלא גם בקושי כלכלי ברכישת זוגות משקפיים מרובים. אולם גם כשקשה לי להמשיך ללמוד, אני נזכרת במטרות שלי שהן להצטיין בלימודים ולהיות עובדת סוציאלית טובה ככל האפשר. אני סבורה כי כדאי שמשרד הדיקן ישלב בתוך הקריטריונים לסיוע כלכלי לסטודנטים, גם את האפשרות של מתן סיוע לסטודנטים אשר מתקשים כלכלית ברכישת משקפיים.
-17-
צילמה צ.ק. בדירתה בשכונה ה' בבאר שבע, 6.3.2021.
בחירות
הצילום ממחיש את ההתמודדות שלי במרחב האקדמי עם הפרעות הקשב והריכוז שלי, לאחר שהחלטתי להפסיק להסתייע בכדורים דוגמת ריטלין ולמצוא דרכי התמודדות אחרות כדי להגשים את מטרתי להצליח. מחד, שלל הצבעים עוזרים לי ללמוד, להיות מפוקסת ולהתרכז, נוכחות האנשים גורמת לי למוטיבציה גבוהה יותר להתמיד ולהשקיע והסיגריות יוצרות הפסקות מובנות. מנגד, ישנו הצד הבלתי נשלט של קשב וריכוז, הצד המפריע: הנטייה להתפזר לדברים לא דחופים או פחות חשובים- דוגמת צביעה, ציורים, חיפוש אחר קעקועים במקרה זה, ודהייה לתוך מחשבות ועולמי הפנימי. תחושת שונות שלי במסגרת האקדמאית, נוכח פער בין החוויה שלי כתלמידת תיכון, שם קיבלתי הבנה, קבלה והכרה במשמעות של הפרעות אלו על התלמיד. לעומת זאת, תחושתי באקדמיה היא שלעיתים חווייתי איננה מובנת. הבנתי שכדי שאוכל לקבל הקלות, עליי לשלם, בנוסף לשכר הלימוד, תשלום עבור אבחון. זהו תשלום שעבורי ועבור סטודנטים נוספים- לא תמיד אפשרי.
אני חשה תחושת הפספוס כשאני מבחינה בסטודנטים אחרים, כמו חברותיי בצילום, המצליחים להתרכז בכל רגע נתון, בעוד שאני יכולה לפספס ימי לימודים שלמים אם לא אקח כדור. עם זאת, אני שמחה על כוחותיי, המתבטאים בבחירה להפסיק להסתייע בכדורים המדכאים את אישיותי ובפתרונות שמצאתי לעצמי בחלוף הזמן.
-18-
התמונה צולמה על ידי ט.נ. בתאריך 3.4, תוך כדי קבוצת לימוד.
חרדות
בצילום פינת הלימודים בביתי, ובה, לצד המחשב שמונח תמיד על השידה, בקבוק מים כדי שבמהלך כל היום לא אשכח לשתות ולצידם מונחים כדורים נגד חרדה. במהלך ההכנה של משימות לימודיות שונות, השעון המעורר שלי בפלאפון מצלצל, כדי להזכיר לי שזאת השעה לשתות את הכדור. מקורה של החרדה שלי היא באירועים כאלה ואחרים שעברתי בחיים, אשר החלישו את מצבי הנפשי, והטיפול התרופתי שהתחלתי, נועד לסייע לי בעיקר במניעת חרדות.
אני בטוחה שיש עוד סטודנטים אשר מקבלים טיפול תרופתי או פסיכולוגי, אך לא מדברים על כך. לכן, חווית השונות אותה אני מרגישה אל מול חברי הסטודנטים הנתפסים בעיני "כבריאים", היא עוצמתית, ובעוד שכולם עוברים תהליכי למידה תאורטיים בקורסים כדוגמת פסיכופתולוגיה, אני עוברת תהליך למידה מעשי, על בשרי. כשהתחלתי לקחת את הכדורים הייתי בתקופה מאד קשה ומטלטלת, כיום, לקיחת התרופה עדיין קשה לי מחשבתית, כי קשה לי לקבל את העובדה שנחלשתי נפשית אל מול החיים.
-19-
צילמה (עילום שם), בביתה הפרטי, בתאריך ה13.04.2021
לא מרימה ידיים
בתמונה רואים אותי מחזיקה את קופסת הכדורים שאני לוקחת לטיפול בהפרעת קשב שלי.
את הכדורים להפרעת קשב אני לוקחת מאז גן חובה, בעצם, מאז שאני זוכרת את עצמי, בכדי להתרכז במשהו לימודי אני צריכה לקחת כדור מוקדם בבוקר. את הכדור הייתי לוקחת כל התיכון שהייתי לומדת ובתקופות שלא הייתי לוקחת תמיד המורות היו קוראות לי לצד ושואלות אותי – "נכון לא לקחת את הכדור?". הכדור וההפרעות קשב מלוות אותי כל הילדות ותמיד גורמות לי להרגיש תחושה כזו של "הלוואי שהייתי יכולה לקום בבוקר ולהתרכז בלי". הכדור אומנם מרכז אותי אך עם המון תופעות לווי כגון – קושי בהירדמות, מדכא את התאבון ועקב שתי התופעות לווי האלה לפעמיים גם עצבנות.
לאקדמיה הגעתי עם החוויה האישית שלי של "קושי לימודי" שחשבתי שכל חיי יש לי, קושי במתמטיקה וקושי בלשבת וללמוד. אך השונות שלי בתוך החוויה הזו התחוורה לי בהגשת מטלות כאשר שמתי לב ששאר חברי בפקולטה מסיימים עבודות בזמן מסוים שלי היו לוקחות יותר. עם הבנה זו צפה לי תחושת תסכול והמון תהייה עצמית – למה לי לוקח המון זמן? האם אני מתאימה למסגרת? לא די בכך, אני גרה בכפר סטודנטים, דבר הדורש אינטראקציה שוטפת עם אנשים. תופעות הלוואי של הכדור לא הקלו עליי בנושא והחשש שלא יבינו אותי גם עלה.
בצומת הזו הבנתי שעליי לא רק לקבל את הקושי המעשי שלי בלימודים אלא גם את השונות שלי שנגזרת ממנו. עם קבלת השונות הזו ועזרה מחבריי מהבית, מהלימודים, מהכפר ומהמכללה אני מרגישה מאוד בטוחה בדרך למידה שלי ובמקום שאני נמצאת. אני יודעת מתי לקחת את ההפסקות שלי ומתי להיות יותר נוכחת, מתי לבקש עזרה ומתי לתת.
הפרעות קשב וריכוז הינו דבר מודבר והשיח סביבו וקבלתו נעשית בשנים האחרונות הן מצד החברה הן מצד המכללה. אולם, כן יש צורך להבין שהזהות שאנו מגבשים כסטודנטים מהווה שוני במהות של קושי הלמידה ובהתאם כדאי להציע שירותים נוספים לאלו המתמודדים עם קשיים אלו כגון שיעורים פרטיים נרחבים יותר, ליווי צמוד של חונכים מתוך הפקולטות וכן הלאה.
-20-
צילמה גל (שם בדוי), שדרות 26.4.2021
המחלה השקופה שלי
בצילום קעקוע שמזכיר לי לנצח את המחלה שלי, פיברומיאלגיה, המסומלת גם באמצעות הצבע הסגול. שמה הנוסף של המחלה, שהיא כרונית וחשוכת מרפא, הוא המחלה השקופה, החיים עם המחלה הם הם חיים של וויתורים והקרבות, חיים בתוך מסגרת מובנית, של אפשר ואי אפשר. לרוב לא המסגרת שאני בוחרת לעצמי, אלא שהגוף בוחר בשבילי. המאבק בין הראש, הרצונות והשאיפות לבין יכולת הגוף הוא מאבק שלא נגמר. המאבק הפרטי שלי, נכנס גם לתוך המרחב האקדמי ומעצב את החוויה שלי בתוכו. לפני כל שיעור אני בודקת האם הכיתה רחוקה מדי, האם היא מונגשת או שיש צורך לעלות במדרגות. בוקר יום הלימודים שלי מתחיל בתכנון מסלול. אך המטרה הגדולה ביותר שלי, מתחילה ונגמרת במאבק לסיים את התואר ולעמוד בכל הדרישות. להצליח להגיע להכשרה המעשית כמו כולם, ולמרות הכאבים- לקום (לדחוף שני כדורי אדוויל) ולעשות, כי מספר החיסורים המותרים לכולם, אינם תואמים להתמודדות הפרטית שלי.
אני לא מסתירה את המחלה שלי, היא הביאה אותי למקום שאני, עשתה אותי למי שאני, על אף הקשיים הרבים, לעיתים אני מודה לה. בלעדיה הייתי אחרת. ולמרות האופטימיות והרצון להצליח, עצם קיומה ועצם היותה שקופה מעלה תסכולים אל מול המערכות השונות, ביניהן האקדמיה, שלא תואמת ולא מותאמת לאנשים המתמודדים עם קשיים פיזיים כשלי. "אין הקלות בהכשרה, לכולם מותרים עד שני חיסורים"- כך שמעתי פעמים רבות כשקראתי לעזרה.
התסכול העיקרי- שדווקא במקצוע כמו עבודה סוציאלית, לא חשבתי שאצטרך להילחם מול המערכות הגדולות, דווקא שם חשבתי שיבינו ויכילו. אני כועסת- התבדיתי. מתוך הכעס והאכזבה- אני קוראת לשינוי. לא עבורי, הוא כבר לא רלוונטי, בשביל האחרים והאחרות שיגיעו אחריי. אותם.ן בעלי החלום להיות בשביל אחרים, עובדים סוציאליים. שיזכו להכלה והתחשבות מצד המערכת המתיימרת לחולל שינויים, שדווקא שם- יוכלו להרפות ממאבקים (אשר מתישים את הגוף), ולסמוך שיהיה מי שיתפוס אותם.
-21-